חודש אחרי כניסתו של הנשיא דונלד טראמפ לבית הלבן הערכתי כאן שראש הממשלה בנימין נתניהו עוד יתגעגע לברק אובמה. אודה על האמת, לא תיארתי לעצמי שזמן קצר כל כך לאחר מכן ייאלץ נתניהו להסיר את האבק מעל אותו תירוץ עבש ששימש אותו מול ממשל אובמה: אני משתוקק לסיים את הסכסוך, אך למרבה הצער, הקואליציה הימנית–קיצונית שלי לא מאפשרת לי לזוז, אפילו הקפאה זמנית של הבנייה במאחזים תביא לסיום הקריירה הפוליטית שלי בטרם עת. כפי שניסח זאת כאן בן כספית השבוע (15 במאי), נתניהו נאלץ לבחור בין סדק ביחסים עם ממשל טראמפ לבין משבר ביחסים עם הבית היהודי, בראשותו של נפתלי בנט. ואולם, האופציות העומדות בפני נתניהו רבות ומגוונות יותר. ולא מהיום.
כשאובמה בא לקהיר ביוני 2009, כדי לשאת שם את נאום השלום שלו, הוא הפציר בעמיתו המצרי חוסני מובארק שיתחשב במצבו הפוליטי של נתניהו ולא ילחץ עליו יתר על המידה בעניין ההתנחלויות. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) סיפר לי אז שמובארק אמר לאובמה כי איש לא כפה על נתניהו לבחור את שותפיו לממשלה, וכי עדין פתוחה בפניו הדרך לקואליציה חלופית, מתונה ושוחרת שלום. הנשיא המצרי לא שכח לעדכן את האורח החשוב שגם לאבו מאזן יש אילוצים פוליטיים פנימיים שעליו להתחשב בהם. מובארק הזכיר לאובמה שמצרים ושאר חברות הליגה הערבית ממתינות בקוצר רוח לתגובה ישראלית ליוזמת השלום שלהן מ-2002, שמציעה לישראל יחסים נורמליים כמעט עם כל המדינות המוסלמיות תמורת סיום הכיבוש ופתרון צודק ומוסכם של בעיית הפליטים.
