בשבוע שעבר יצאו מירושלים שתי בשורות סותרות, כמעט הפוכות. הבשורה הראשונה יצאה ביום שלישי (14 במארס) מבית המשפט העליון. שלושה שופטים, הנשיאה מרים נאור, מני מזוז ועוזי פוגלמן, קבעו פה אחד כי הזכות להתיישב בירושלים שמורה לא רק לרוסי, אמריקאי, או ניו זילנדי, שסבתם יהודיה ומעולם לא ביקרו בישראל. הם ציוו על המדינה להתיר זאת גם לפלסטיני שנולד בירושלים, וחי כמה שנים במוסקבה, בניו יורק או באוקלנד. בית המשפט הגדיר את מעמדו של אותו פלסטיני "תושב-יליד", וקבע כי זיקתו למולדת מחייבת את משרד הפנים הישראלי להעניק לו מעמד של תושב קבע.
פסק הדין התקדימי הזה התקבל במסגרת ערעור שהגיש אכרם עבד אלחאק, שנולד במזרח ירושלים ב-1959, שמונה שנים לפני סיפוחה לישראל, והיה בן 12 כשהוריו היגרו לארה"ב. ב-1989 שב עבד אלחאק לירושלים אך משרד הפנים סירב לחדש את מעמד התושבות שלו. כ-14 אלף בני אדם הוכרזו כפסולי שיבה לירושלים מאז 1967. ביניהם ישנם פלסטינים שעברו לגדה מסיבות משפחתיות וכן סטודנטים שסיימו את לימודיהם בחו"ל. זכותם לשוב לעירם פקעה בטענה הרשמית שבמשך שבע שנים לפחות מרכז חייהם היה מחוצה לה. הטענה שהוריהם וסבותיהם נולדו בירושלים לא עמדה להם מול המדיניות החצי רשמית של ייהוד ירושלים, או במלים אחרות, גסות יותר, מדיניות דילול יחסם של התושבים שאינם בני דת משה וישראל באוכלוסיית מזרח ירושלים. ייתכן שפסק דין עבד אלחאק הוא בשורה משמחת לרבבות פלסטינים ילידי ירושלים, שמשרד הפנים סירב להעניק גם להם מעמד תושבות.